"מציצים" ופמיניזם – לא אוקסימורון

*27.2.14 – כמעט מכה על חטא בעצב וזוועה. ערוץ 10 מפרסם קדימון הטוען שהסרט מכיל סצנת אונס אמיתיתבקצרה: קשקוש.  הרשומה הזו דיי משקפת את תחושתיי לגבי אורלי וגיא.

הפוסט המקורי:

mazizim2

את "מציצים" (1972) בכיכובם של אריק איינשטיין ז"ל ואורי זוהר ראיתי למרבה הבושה, רק כשהתחלתי ללמוד תואר ראשון בקולנוע. למרות תדמיתו הירודה והמיזוגינית של סרט קאלט/פולחן זה, הכוללת אותו בסל אחד עם סרטים מבזי נשים כמו אסקימו לימון , הופתעתי בצפייה ראשונה לגלות סרט איכותי, שללא ספק  מבטא מורכבות שאינה הולמת את התדמית העממית שלו הרווחת בקרב חסרי השכלה קולנועית (כמו שהייתי אני אז) או במרחבים פמיניסטיים שונים.

ד"ר אריאל שוייצר מאבחן בסרט כמה מאפיינים: ניכר השימוש האופייני לזוהר בלוקיישנים (אתרי צילום) טבעיים בת"א. הצילום אינו מחמיא לת"א ולסביבה בה פועלים הגיבורים, אלא מראה אותם בעליבותם, בהתפוררות. למעשה הלוקיישנים משמשים כמטפורה לעולמם הנפשי של הגיבורים שגם הוא מכוער, עלוב ומתפורר. ניכר גם שימוש בשחקנים שהם דמויות אמיתיות בעולם הסובב את אורי זוהר (חברים, נשים, המציל בחוף), ושיטת בימוי משחק שמבוססת על אלתור להשגת אמינות על חשבון אסתטיקה. הגברים בסרט אינם מסוגלים להתבגר, להפסיק לרדוף אחרי נשים מזדמנות וצעירות מהן, לקיים מסגרת משפחתית ואחריות מינימאלית. במקום זאת הם עסוקים בריצה אחר הילדות ובחוסר הנכונות להתבגר. בסצנות רבות בסרט רודפים הגיבורים (אורי זוהר ואריק איינשטיין) אחרי אלטמן הקטן, הילד, מותחים אותו, מתעללים בו, למעשה משחקים איתו והסרט מסתיים בתמונה מוקפאת של הגיבורים רודפים אחריו אחרי ששיטה בהם.

שוייצר מסביר שהקולנוע של אורי זוהר מכיל כמה מוטיבים חוזרים העוסקים בידידות הגברית, בדמות האישה שמהווה איום על החבורה, ומיניות האלימה עד כדי יחסים סדיסטיים. המוטיבים הללו מביעים ביקורת חריפה על הגבריות הישראלית (בין אם מודעת או לא), ובמידה רבה מציגים את הגבריות ישראלית במערומיה. זה מתבטא בין היתר דרך נוכחותו של אורי זוהר עצמו – דמותו כפי שמשתקפת בסרטיו (עיניים גדולות, מציצים) מביעה במידה רבה הכאה עצמית, כאילו מביאה לידי ביטוי את ההיבטים הכי בעיתיים באישיות שלו ובגבריות הישראלית בכלל. זוהר מציג אותן באופן הכי חריף וחשוף וללא ניסיון התייפייפות, תוך חשיפת הוולגריות שמאפיינת את הגבריות הזו. היבט ההכאה העצמית כה חזק בסרטים אלו שאי אפשר שלא לקרוא את דמותו כדמות שנותנת פתח לביקורת עצמית וביקורת על הגבריות הישראלית, לכן ניתן אף לקרוא את הקולנוע שלו כפרוגרסיבי ופמיניסטי . את הרעיון זה מחזקת הדיכוטומיה שמתוארת בסרטים בין דמויות נשיות וגבריות: בעוד הגבריות מצטיירות בכיעורן וגסותן, הנשיות מעניינות, בוגרות יותר, אחראיות יותר. זוהר, שכידוע חזר שנים מספר מאוחר יותר בתשובה, כמו מביט בקומדיה הגברית הזאת מפרספקטיבה של אירוניה, סקפטיות, ביקורתיות, ואפילו מתוך איזשהו מבט מלא רחמים על מה שמייצגת ההוויה הגברית בסרטים האלה: גבריות במלוא עליבותה.

166

אורי זהר במציצים: גבריות בכיעורה

ע' קווירית,

hilazone

החומרים מהם עשוי אונס קבוצתי ("אחד משלנו"-אורי ברבש)

oneofus

אהבה מקודשת בדם

שיא הבהמיות בסרט הכמו רגיש "אחד משלנו" (אורי ברבש, 89'), הוא בסצנה בה אלון אבוטבול משגל את דליה שימקו כנגד הקיר עליו מוקרנות שקופית חבריו, שאחד מהם נהרג. הסצנה הזו מביאה לשיא, תרתי משמע, את האוננות הבלתי נגמרת על מיתוס אחוות הגברים המקודשת בדם שטווי בגסות לאורך כל הסרט, מיתוס שבו שימקו משמשת כלא יותר מאביזר שתפקידו לקודד את המשגל שמתקיים בין אבוטבול לתמונת רעיו האמיצים. גם הפעם, האישה אינה אלא "אליבי" למערכות היחסים הגבריות מלאות הפאתוס שבסרט. הערצתו של הסרט לגבריותם מביאה אותו לזגזג בין אחווה גברית, שאישה לא תבין או תדע לעולם, ובין הומוסקסואליות. "את לא צריכה להיות צינית. בראש שלי הם מחוברים. ואת לא יכולה להבין את זה בכלל". מסביר אבוטבול לשימקו ומרחיב עוד ועוד על חברותם האבירית תוך שהוא ממשמש את שדיה. לפי ברבש, נפלאה החברות בין גברים מאהבת נשים. האישה היא רק סטטיסטית, בדרמה של הרעות הגברית המקודשת. למעט מלהוות סימן להטרוסקסואליתם, אין לה כל תפקיד אחר ולכן הופעתה מצטמצמת באופן נצלני לרמת השדיים והכוס. הרדוקציה הזו של האישה לאיברים ביחד עם כל האחווה הגברית המשתפכת הזו היא החומרים מהם עשוי אונס קבוצתי. החיילים מקבלים שיעור בטופוגרפיה באמצעות תמונה של אישה ערומה. כשהמפקד מצביע על הווגינה החיילים מדקלמים "ואדי" ועל פיטמה – "גבע". האישה כיעד להסתערות קבוצתית. הרי כל כך הרבה אחווה גברית יש שהיא לא משאירה מקום לשום דבר אחר, מהאישה נשאר לקחת רק את איבריה לבדם, והכל עושים ביחד בשם האחווה הזו, גם מזיינים. ועוד לא דיברנו על האנלוגיה הבלתי נמנעת בין אונס וכיבוש שמתבקשת מהדימוי הזה של ההסתערות הקבוצתית על היעד שעבר רדוקציה.

אחד משלנו1

מורשת קרב: "ואדי", "גבע"

אלמלא התכנים המבזים האלה אולי היה מקום להעריך את טשטוש הגבולות בין הומואירוטיות להומוחברתיות (היא מיתוס אחוות הגברים ההומופובי בבסיסו) שמייצר ברבש הבמאי. כשיותם (אבוטבול) מבקר את רפא (שרון אלכסנדר) הפצוע, הוא מזנק למיטתו, נושק לו ממושכות על שפתיו ופונה אליו בנקבה: "מה שלומךְ?". הוא מנסה לשווא לשכנע את רפא לחזור ליחידה המשותפת: "בוא נעביר קו על הכל ונתחיל מחדש. קיבינימט רפא! האוהל שלי נהיה ריק בלי כל הסמרטוטים שלך. אתה יודע מה? הביצים שלי מתגעגעות לברך שלך. אפילו הריח של המלק (תרופה) שלך חסר לי". למרות הכל הם בכל זאת הטרוסקסואלים, לכן בהזדמנות אחרת כשהם חבוקים יחדיו הם שרים: "מה אני רואה? מה אתה רואה? אני רואה כוס נפוח ולידו זין מתוח!".

oneofus2

הרעות

ביזוי נשים הוא רק אחת מהסיבות שבגללן הסרט מקומם. סיבה אחרת היא יומרנותו לצייר את דמות החייל הרגיש והמתייסר. כפי שהגדירה יעל ישראל במאמר "דמות הגבר בקולנוע הישראלי: "גם לצברינו החמודים הגברים שבגברים מותר להזיל דמעה […]בהתאם לערך ה"יורים ובוכים", שמאפיין את מוסר הלחימה של צה"ל.[…] "למרות מוסרניותם הנעלה, שמאלה במפה הפוליטית, גיבורים אלה עדיין מתקשים לוותר על סממן הגבריות הכי בולט: הפייטריות. המלחמה נותנת להם את האפשרות לחבור בחבורות גבריות הומוגניות, להתפרק בהומור גברי ובקודקס גברי הזר לגמרי לנשים, ולשמור בלהט על שמורת הגבריות הקדומה. זהו טווח בטוח לגמרי של פולחני גבריות מקומית. […]אכן יורים ובוכים, אז למה נדמה שבעצם הם די נהנים?"

ניתן לצפות בסרט המלא כאן ולהתרשם הן מהחיבה הגברית שמרעיפים הגיבורים זה על זה והן מהודעת דובר צה"ל הפותחת את הסרט: 

ע' קווירית

logo.jpg