גל ווליניץ' – פוסט המשך

ווליניץ 2

לפוסט הקודם

 הפרשה עוד לא שככה, והעלו לפני הרבה טיעונים, חלקם מוצקים בהחלט ולכן אני רוצה להתייחס שוב לסרטון, לתקן ולהבהיר כמה טעויות, חלקן שלי.

ראשית – יולי חרומצ'נקו שופכת עוד אור על הפרשה במגזין האינטרנטי "ערב רב", כולל עובדות משמעותיות המשנות את הסיפור:

 http://erev-rav.com/archives/22105

ולעניינינו, לבחירה לצלם אדם ללא פנים, או עם פנים חצי מוסתרות יש השלכות מסוימות. החפצה של גברים, גם עד כדי ביזוי, קיימת בתרבותינו, וחשוב בעיני לדבר עליה בעיקר כדי להבהיר שמונחים כאלה (כמו הטרדה מינית והחפצה), אינם קפריזה נשית שנובעת מהיסטריה, אלא עובדות המתייחסות לביזוי מכוון או בלתי מכוון של מושא הצילום. אפשרי לדעתי לתאר אדם באופן מורכב, ובצורה נחשקת גם מבלי לבזות אותו ועוד אעסוק פה בבלוג בסוגיות האלה (כולל גם איך נראית הטרדה מינית של גברים).

vollinich8

ברקע: הפרסומת לבירה

במקרה לפנינו, אני אצא שוב מנקודת הנחה שכל פריים נבחר בקפידה, שהיוצר יודע מה הוא עושה, שהוא מתכתב עם דימויים במודע. זה מה שאמן טוב עושה. למשל, באחת התמונות ברקע נראית פרסומת לבירה, עם רגליי אישה שנחתכה במותן, ווליניץ בחר לכלול זאת בפריים, מכאן הנחתי שהוא מכיר דימויים פופלארים של החפצה ומסחור וגבריות ואף מרפרר אליהם בכוונה, שהוא ביצע החפצה מודעת ומודגשת במכוון.

vollinich

הפייטה של ווליניץ'

טענו בפניי, בצדק, שהתמונה הפותחת מבוססת על דימוי הפייטה שהוא דימוי מוכר מהאמנות שבא לתאר את  מריה- האם והבתולה הקדושה בנצרות- מערסלת את ישו המת, לאחר שהורד מן הצלב. אבל הפיאטה באה לפאר את ישו, ורק במקרים חריגים, בהם האמן התרשל או מבקש להגיד לנו משהו, יהיו פניו של ישו מוסתרות לעומת ישבנו הגלוי. אם נשפוט את יחסי הכוחות ברור שמוקד התמונה הוא ווליניץ עצמו ולא הנער השחום בזרועותיו, שעיניו עצומות וכתפו מסתירה את פניו.

images

דוגמא לפייטה בציור. מסיבות מובנות לא מקובל להסתיר את פני ישו ביצירות אלה.

 צילום מבוסס על ענייני קומפוזיציה, מיזנסצנה, העמדה, אל איזה חור עלום מובילים האלכסונים שנוצרים מתנוחת הרגליים, מי שולט בתמונה, אמן טוב שולט ומודע לכל אלה. במקרים דנן יש את כוכב הסרטון המועצם, ויש את היונקים, ששוכבים, כורעים או עומדים על ארבע. העלו בפניי השערה שהפנים מוסתרות כי ווליניץ  הגן על זהות המצולמים, אבל הסרטון אינו מגן על כל המופיעים, והלא הוא (ווליניץ') יכול היה לבטל גם את המבט שלו למצלמה ובחר ההפך, להנכיח אותו כמה שיותר בצורה שרק מדגישה את האינדיבידואליות שלו לעומת אלמוניותם. ביצירה ההומואית הישראלית המזוהה עדיין מאוד עם אוחבסקי ופוקס, השתרשו אלמנטים חוזרים של החפצת ההומו המזרחי, אם זה יהודה לוי (יוסי וג'אגר) או סמי הורי (בעל בעל לב) או אורי בנאי (פלורנטין), לכן, כשמציגים הומו מזרחי הדימוי מתכתב באופן בלתי נמנע עם הדימויים שכבר חדרו לתרבות ובקונטקסט הזה עשיתי את הקריאה. לאורו, לדעתי, אי אפשר להתעלם מהמשמעויות הפוסט קולניאליסטיות שמצטברות בסרטון ויוצרות רושם גזעני, לפחות מסויים.

vollinich3

ואולם, אם בכל זאת מנתעלם לרגע מעובדה זו, אכן ניכר הניסיון הראוי להערכה להציג את הגוף והאינדיבידואל השמן כנחשק, וכשליט הפריים. לצערי, גם תגובתי שלי לסרטון בפעמים הראשונות לא היתה חפה מפאטופוביה והומופוביה. כאשר בוחנים את גיבוריי הסרטון לאור מודל היופי הרווח (לכאורה לפחות) בקהילה ההומוסקסואלית ניכרים גם הישגיו.

 עד הפעם הבאה


ע' קווירית,

ע' קווירית

מודעות פרסומת

החומרים מהם עשוי אונס קבוצתי ("אחד משלנו"-אורי ברבש)

oneofus

אהבה מקודשת בדם

שיא הבהמיות בסרט הכמו רגיש "אחד משלנו" (אורי ברבש, 89'), הוא בסצנה בה אלון אבוטבול משגל את דליה שימקו כנגד הקיר עליו מוקרנות שקופית חבריו, שאחד מהם נהרג. הסצנה הזו מביאה לשיא, תרתי משמע, את האוננות הבלתי נגמרת על מיתוס אחוות הגברים המקודשת בדם שטווי בגסות לאורך כל הסרט, מיתוס שבו שימקו משמשת כלא יותר מאביזר שתפקידו לקודד את המשגל שמתקיים בין אבוטבול לתמונת רעיו האמיצים. גם הפעם, האישה אינה אלא "אליבי" למערכות היחסים הגבריות מלאות הפאתוס שבסרט. הערצתו של הסרט לגבריותם מביאה אותו לזגזג בין אחווה גברית, שאישה לא תבין או תדע לעולם, ובין הומוסקסואליות. "את לא צריכה להיות צינית. בראש שלי הם מחוברים. ואת לא יכולה להבין את זה בכלל". מסביר אבוטבול לשימקו ומרחיב עוד ועוד על חברותם האבירית תוך שהוא ממשמש את שדיה. לפי ברבש, נפלאה החברות בין גברים מאהבת נשים. האישה היא רק סטטיסטית, בדרמה של הרעות הגברית המקודשת. למעט מלהוות סימן להטרוסקסואליתם, אין לה כל תפקיד אחר ולכן הופעתה מצטמצמת באופן נצלני לרמת השדיים והכוס. הרדוקציה הזו של האישה לאיברים ביחד עם כל האחווה הגברית המשתפכת הזו היא החומרים מהם עשוי אונס קבוצתי. החיילים מקבלים שיעור בטופוגרפיה באמצעות תמונה של אישה ערומה. כשהמפקד מצביע על הווגינה החיילים מדקלמים "ואדי" ועל פיטמה – "גבע". האישה כיעד להסתערות קבוצתית. הרי כל כך הרבה אחווה גברית יש שהיא לא משאירה מקום לשום דבר אחר, מהאישה נשאר לקחת רק את איבריה לבדם, והכל עושים ביחד בשם האחווה הזו, גם מזיינים. ועוד לא דיברנו על האנלוגיה הבלתי נמנעת בין אונס וכיבוש שמתבקשת מהדימוי הזה של ההסתערות הקבוצתית על היעד שעבר רדוקציה.

אחד משלנו1

מורשת קרב: "ואדי", "גבע"

אלמלא התכנים המבזים האלה אולי היה מקום להעריך את טשטוש הגבולות בין הומואירוטיות להומוחברתיות (היא מיתוס אחוות הגברים ההומופובי בבסיסו) שמייצר ברבש הבמאי. כשיותם (אבוטבול) מבקר את רפא (שרון אלכסנדר) הפצוע, הוא מזנק למיטתו, נושק לו ממושכות על שפתיו ופונה אליו בנקבה: "מה שלומךְ?". הוא מנסה לשווא לשכנע את רפא לחזור ליחידה המשותפת: "בוא נעביר קו על הכל ונתחיל מחדש. קיבינימט רפא! האוהל שלי נהיה ריק בלי כל הסמרטוטים שלך. אתה יודע מה? הביצים שלי מתגעגעות לברך שלך. אפילו הריח של המלק (תרופה) שלך חסר לי". למרות הכל הם בכל זאת הטרוסקסואלים, לכן בהזדמנות אחרת כשהם חבוקים יחדיו הם שרים: "מה אני רואה? מה אתה רואה? אני רואה כוס נפוח ולידו זין מתוח!".

oneofus2

הרעות

ביזוי נשים הוא רק אחת מהסיבות שבגללן הסרט מקומם. סיבה אחרת היא יומרנותו לצייר את דמות החייל הרגיש והמתייסר. כפי שהגדירה יעל ישראל במאמר "דמות הגבר בקולנוע הישראלי: "גם לצברינו החמודים הגברים שבגברים מותר להזיל דמעה […]בהתאם לערך ה"יורים ובוכים", שמאפיין את מוסר הלחימה של צה"ל.[…] "למרות מוסרניותם הנעלה, שמאלה במפה הפוליטית, גיבורים אלה עדיין מתקשים לוותר על סממן הגבריות הכי בולט: הפייטריות. המלחמה נותנת להם את האפשרות לחבור בחבורות גבריות הומוגניות, להתפרק בהומור גברי ובקודקס גברי הזר לגמרי לנשים, ולשמור בלהט על שמורת הגבריות הקדומה. זהו טווח בטוח לגמרי של פולחני גבריות מקומית. […]אכן יורים ובוכים, אז למה נדמה שבעצם הם די נהנים?"

ניתן לצפות בסרט המלא כאן ולהתרשם הן מהחיבה הגברית שמרעיפים הגיבורים זה על זה והן מהודעת דובר צה"ל הפותחת את הסרט: 

ע' קווירית

logo.jpg