"מציצים" ופמיניזם – לא אוקסימורון

*27.2.14 – כמעט מכה על חטא בעצב וזוועה. ערוץ 10 מפרסם קדימון הטוען שהסרט מכיל סצנת אונס אמיתיתבקצרה: קשקוש.  הרשומה הזו דיי משקפת את תחושתיי לגבי אורלי וגיא.

הפוסט המקורי:

mazizim2

את "מציצים" (1972) בכיכובם של אריק איינשטיין ז"ל ואורי זוהר ראיתי למרבה הבושה, רק כשהתחלתי ללמוד תואר ראשון בקולנוע. למרות תדמיתו הירודה והמיזוגינית של סרט קאלט/פולחן זה, הכוללת אותו בסל אחד עם סרטים מבזי נשים כמו אסקימו לימון , הופתעתי בצפייה ראשונה לגלות סרט איכותי, שללא ספק  מבטא מורכבות שאינה הולמת את התדמית העממית שלו הרווחת בקרב חסרי השכלה קולנועית (כמו שהייתי אני אז) או במרחבים פמיניסטיים שונים.

ד"ר אריאל שוייצר מאבחן בסרט כמה מאפיינים: ניכר השימוש האופייני לזוהר בלוקיישנים (אתרי צילום) טבעיים בת"א. הצילום אינו מחמיא לת"א ולסביבה בה פועלים הגיבורים, אלא מראה אותם בעליבותם, בהתפוררות. למעשה הלוקיישנים משמשים כמטפורה לעולמם הנפשי של הגיבורים שגם הוא מכוער, עלוב ומתפורר. ניכר גם שימוש בשחקנים שהם דמויות אמיתיות בעולם הסובב את אורי זוהר (חברים, נשים, המציל בחוף), ושיטת בימוי משחק שמבוססת על אלתור להשגת אמינות על חשבון אסתטיקה. הגברים בסרט אינם מסוגלים להתבגר, להפסיק לרדוף אחרי נשים מזדמנות וצעירות מהן, לקיים מסגרת משפחתית ואחריות מינימאלית. במקום זאת הם עסוקים בריצה אחר הילדות ובחוסר הנכונות להתבגר. בסצנות רבות בסרט רודפים הגיבורים (אורי זוהר ואריק איינשטיין) אחרי אלטמן הקטן, הילד, מותחים אותו, מתעללים בו, למעשה משחקים איתו והסרט מסתיים בתמונה מוקפאת של הגיבורים רודפים אחריו אחרי ששיטה בהם.

שוייצר מסביר שהקולנוע של אורי זוהר מכיל כמה מוטיבים חוזרים העוסקים בידידות הגברית, בדמות האישה שמהווה איום על החבורה, ומיניות האלימה עד כדי יחסים סדיסטיים. המוטיבים הללו מביעים ביקורת חריפה על הגבריות הישראלית (בין אם מודעת או לא), ובמידה רבה מציגים את הגבריות ישראלית במערומיה. זה מתבטא בין היתר דרך נוכחותו של אורי זוהר עצמו – דמותו כפי שמשתקפת בסרטיו (עיניים גדולות, מציצים) מביעה במידה רבה הכאה עצמית, כאילו מביאה לידי ביטוי את ההיבטים הכי בעיתיים באישיות שלו ובגבריות הישראלית בכלל. זוהר מציג אותן באופן הכי חריף וחשוף וללא ניסיון התייפייפות, תוך חשיפת הוולגריות שמאפיינת את הגבריות הזו. היבט ההכאה העצמית כה חזק בסרטים אלו שאי אפשר שלא לקרוא את דמותו כדמות שנותנת פתח לביקורת עצמית וביקורת על הגבריות הישראלית, לכן ניתן אף לקרוא את הקולנוע שלו כפרוגרסיבי ופמיניסטי . את הרעיון זה מחזקת הדיכוטומיה שמתוארת בסרטים בין דמויות נשיות וגבריות: בעוד הגבריות מצטיירות בכיעורן וגסותן, הנשיות מעניינות, בוגרות יותר, אחראיות יותר. זוהר, שכידוע חזר שנים מספר מאוחר יותר בתשובה, כמו מביט בקומדיה הגברית הזאת מפרספקטיבה של אירוניה, סקפטיות, ביקורתיות, ואפילו מתוך איזשהו מבט מלא רחמים על מה שמייצגת ההוויה הגברית בסרטים האלה: גבריות במלוא עליבותה.

166

אורי זהר במציצים: גבריות בכיעורה

ע' קווירית,

hilazone