פרינסס: מארג עדין, טווי ביד אמן

princess2

סצנת בועית הרוק המרחפת היא תמצית קיסמו של הסרט "פרינסס": מהחומרים הבנאליים, הקשים לעיתים, של היום יום, פורח פתאום נס קטן ולא צפוי לנגד עיננו. נס, שהוא חלק מעולם קסום וילדי של בבואות פלא, מתעתעות עד אסון. למרות האווירה עוכרת השלווה, הטורדת אותו מתחילת הסרט, הצופה מוצא עצמו מתמכר לקסם, אנחנו נשאבים בחוויה הנרקסיסטית, הטרנסג'נדרית, החוצה גבולות של הגוף וקווים אסורים, וכך, כאשר מתרחשת הזליגה מהקסום לנורא, גם הצופים, בדומה לדמויות, נענשים-נאנסים על שהתפתו ליהנות מהקסם הזה. לסצנת המפתח קודמים בתבונה רגעים היוצרים תמהיל מדויק של סצנות המתכתבות ונבנות זו על זו, התוצאה היא מארג עדין ומחושב, טווי ביד אומן, בו מה שהיה מבדר ומכשף עד לפני רגע, הופך למזעזע.

צפיה בסרט ביכורים של מישהי שלמדת איתה איננה קלה, לרגע חזרתי להיות סטודנטית לקולנוע התולה עיניים כמעט  חרדות במסך בחשש שהסרט ימעד בשיאו, אבל הבמאית טלי שלום-עזר מוליכה אותנו במיומנות על הגבול הדק, התלול, עליו נע הסרט ומנחיתה אותנו בבטחה בצד השני  בסיומו של פירואט מושלם. הסרט מהדהד את עבודותיה המוקדמות בחוג לקולנוע של אוניברסיטת ת"א. אי אפשר, למשל, שלא להיזכר בסצנת הסיום של "ליבינג רום" (שלום-עזר, 2006), בו קרן מור, הפעם בתפקיד הבת, נאספת מהספסל אל המכונית של האם (תיקי דיין) או בריב בין השתיים שסצנת הסיום שלו הדהדה בזכרוני עד היום, ופגשתי אותה מחדש ב"פרינסס".

התחבולה הויזואלית והמטאפורה העיקרית סביבה נטווה הסרט היא הדימיון בין שתיים מהדמויות. שמות המשפחה של השחקנים אינם מסגירים שום קירבה ביולוגית, וכך, הקסם שחוללה עבורנו הבמאית זולג אל המציאות, והרי כל מהותו של קסם טוב באמת הוא שלא מגלים איך עשו אותו.

הבועית השקופה השבירה, שנדמה שהמגע העדין ביותר ינפץ אותה בנשיפה, מהרגע הראשון ברור לצופה שהסכנה הגדולה ביותר אורבת לה דווקא מבית, שם ענני הקצפת הנעימים מסתירים דובדבן מורעל, מעודד לגלות בסוף הסרט שיש לה תקומה.

הסרט מוקרן הערב בערוץ הקולנוע הישראלי (6) בלוויין 22:00.

princess

*הכותבת היא דוקטורנטית ומרצה למיניות ומגדר בקולנוע פופולארי. למידע על הרצאות.
לסיוע אקדמי בכתיבת עבודות בקולנוע ומגדר צרו עימי קשר: d_tv25@hotmail.com

מודעות פרסומת

"מציצים" ופמיניזם – לא אוקסימורון

*27.2.14 – כמעט מכה על חטא בעצב וזוועה. ערוץ 10 מפרסם קדימון הטוען שהסרט מכיל סצנת אונס אמיתיתבקצרה: קשקוש.  הרשומה הזו דיי משקפת את תחושתיי לגבי אורלי וגיא.

הפוסט המקורי:

mazizim2

את "מציצים" (1972) בכיכובם של אריק איינשטיין ז"ל ואורי זוהר ראיתי למרבה הבושה, רק כשהתחלתי ללמוד תואר ראשון בקולנוע. למרות תדמיתו הירודה והמיזוגינית של סרט קאלט/פולחן זה, הכוללת אותו בסל אחד עם סרטים מבזי נשים כמו אסקימו לימון , הופתעתי בצפייה ראשונה לגלות סרט איכותי, שללא ספק  מבטא מורכבות שאינה הולמת את התדמית העממית שלו הרווחת בקרב חסרי השכלה קולנועית (כמו שהייתי אני אז) או במרחבים פמיניסטיים שונים.

ד"ר אריאל שוייצר מאבחן בסרט כמה מאפיינים: ניכר השימוש האופייני לזוהר בלוקיישנים (אתרי צילום) טבעיים בת"א. הצילום אינו מחמיא לת"א ולסביבה בה פועלים הגיבורים, אלא מראה אותם בעליבותם, בהתפוררות. למעשה הלוקיישנים משמשים כמטפורה לעולמם הנפשי של הגיבורים שגם הוא מכוער, עלוב ומתפורר. ניכר גם שימוש בשחקנים שהם דמויות אמיתיות בעולם הסובב את אורי זוהר (חברים, נשים, המציל בחוף), ושיטת בימוי משחק שמבוססת על אלתור להשגת אמינות על חשבון אסתטיקה. הגברים בסרט אינם מסוגלים להתבגר, להפסיק לרדוף אחרי נשים מזדמנות וצעירות מהן, לקיים מסגרת משפחתית ואחריות מינימאלית. במקום זאת הם עסוקים בריצה אחר הילדות ובחוסר הנכונות להתבגר. בסצנות רבות בסרט רודפים הגיבורים (אורי זוהר ואריק איינשטיין) אחרי אלטמן הקטן, הילד, מותחים אותו, מתעללים בו, למעשה משחקים איתו והסרט מסתיים בתמונה מוקפאת של הגיבורים רודפים אחריו אחרי ששיטה בהם.

שוייצר מסביר שהקולנוע של אורי זוהר מכיל כמה מוטיבים חוזרים העוסקים בידידות הגברית, בדמות האישה שמהווה איום על החבורה, ומיניות האלימה עד כדי יחסים סדיסטיים. המוטיבים הללו מביעים ביקורת חריפה על הגבריות הישראלית (בין אם מודעת או לא), ובמידה רבה מציגים את הגבריות ישראלית במערומיה. זה מתבטא בין היתר דרך נוכחותו של אורי זוהר עצמו – דמותו כפי שמשתקפת בסרטיו (עיניים גדולות, מציצים) מביעה במידה רבה הכאה עצמית, כאילו מביאה לידי ביטוי את ההיבטים הכי בעיתיים באישיות שלו ובגבריות הישראלית בכלל. זוהר מציג אותן באופן הכי חריף וחשוף וללא ניסיון התייפייפות, תוך חשיפת הוולגריות שמאפיינת את הגבריות הזו. היבט ההכאה העצמית כה חזק בסרטים אלו שאי אפשר שלא לקרוא את דמותו כדמות שנותנת פתח לביקורת עצמית וביקורת על הגבריות הישראלית, לכן ניתן אף לקרוא את הקולנוע שלו כפרוגרסיבי ופמיניסטי . את הרעיון זה מחזקת הדיכוטומיה שמתוארת בסרטים בין דמויות נשיות וגבריות: בעוד הגבריות מצטיירות בכיעורן וגסותן, הנשיות מעניינות, בוגרות יותר, אחראיות יותר. זוהר, שכידוע חזר שנים מספר מאוחר יותר בתשובה, כמו מביט בקומדיה הגברית הזאת מפרספקטיבה של אירוניה, סקפטיות, ביקורתיות, ואפילו מתוך איזשהו מבט מלא רחמים על מה שמייצגת ההוויה הגברית בסרטים האלה: גבריות במלוא עליבותה.

166

אורי זהר במציצים: גבריות בכיעורה

ע' קווירית,

hilazone