על העיוורון ("תראו אותנו")

שלא במתכוון, האסתטיקה של הסרט הקצר "תראו אותנו" (שירי וילק), כמו מכחישה את העדויות הקשות המופיעות בו ופועלת נגדן. בעוד הסרט מבקש לשפוך אור על מעמד הפועלות הערביות וקשייהן, תצלומי האילוסטרציה שלו מספרים סיפור נעים ופסטורלי ובלי להתכוון פוגעים ומבטלים את הנראות שאמור היה הסרט לשרת.

 

החוקרת בל הוקס אומרת שגם נשים לבנות (בהקשר שלנו: אשכנזיות ויהודיות) סובלות מ-"עיוורון" ביחס לגוונן ולאידיאולוגיה השלטת המקדשת את "הלובן". כיוון שכך, הן אינן ערות לגזענות הנטועה בהן עצמן. הבחירה של הסרט בעיסוק במשרות נמוכות סטטוס ותגמול, היא משמעותית. מדובר במקצועות שאינם מהווים קרש קפיצה וקידום ולכן גם חוסמים מוביליות חברתית ומעמדית. זהו תחום שהפמיניזם האשכנזי הזניח. גם בדמוקרטיה שבה יש מחוייבות מוצהרת לשוויון ולפלורליזם, פועלים  מנגנונים של הדרה, דחיקה לשוליים ו"אי נראות". שמו של הסרט "תראו אותנו" נולד מתוך רצון לקרוא לשבירת החוסר נראות הזו.

כך מפרט המניפסט של קבוצה 48, אליו משתייכת יוצרת הסרט, שירי וילק:

"קבוצת וידאו48 היא קולקטיב וידאו, הפועל להאיר את האפלה השוררת על נושאים חברתיים שאינם מגיעים לתקשורת, מתוך תפיסת עולם שוויונית ואינטרנציונאלית. הקבוצה מבקשת לתרום לשינוי המציאות ורואה עצמה חלק מהמאבקים המתקדמים בעולם נגד הדיכוי, המלחמות והגלובליזציה. אנו מתמקדים בעיקר בתיעוד מעמד הפועלים הערבי בישראל ובשטחים, שחווה את הפגיעה הקשה ביותר הן מהכיבוש והן מהמדיניות הכלכלית הניאו-ליברלית של ישראל."
(מתוך אתר "אתגר" – מגזין פוליטי תרבותי http://www.etgar.info/he/video48)

 תיאור הסרט (אךף הוא מתוך אתר "אתגר" ):

"סרטה המרגש והיפה של שירי וילק, מקבוצת וידאו 48 "תראו אותנו", עוסק בגיוס של נשים ערביות על ידי ארגון מען לעבודה בחקלאות, בשכר הוגן, עם תלוש ותנאים סוציאליים. שירי מיטיבה להראות כיצד נשים אלו המקבלות שכר הוגן ותלוש משכורת מרגישות שכבודן העצמי חוזר. הן הופכות לגורם משמעותי בכלכלת ביתן ובעיקר יכולות להרשות לעצמן גם את ה"ורדים", חלומות קטנים שנראו רחוקים כחלום."

הסרט נפתח ומגולל בפנינו את העובדות הבאות:

1

העדויות הניתנות בסרט הן ממקור ראשון, מפי הפועלות הערביות. ראוי לציון שהסרט נותן מקום נטו לעדויות של הנשים במילים ובקול שלהן, הן  פרונטאליות למצלמה, אנחנו מסתכלות להן בעיניים, הן מדברות בשם עצמן, מספרות את סיפורן שלן, אין אף התערבות של מראיינ\ת. אבל מבלי להתכוון הסרט משמר את הדיכוי ממנו סובלות גיבורותיו בהכחישו אותו מבחינה אסתטית. הבחירה בצילומי אילוסטרציה במקום צילום תיעודי היא מכשול ראשון בפני האותנטיות של הסרט, ואולם על האילוץ הזה, שככל הנראה היתה לו סיבה טובה, ניתן היה להתגבר, לו נעשתה בחירה סיגנונית מודעת יותר לתיאור סבלות הנשים.בעוד שהעדויות של הנשים על העבודה והניצול הן קשות ומטרידות, התמונות המלוות אותן אסתטיות מאוד – הדוברות מצולמות בביתן, מאופרות, במיטב בגדיהן, חייכניות, נטולות כל זכר ליזע ודמעות. הקושי כמו הועלם אסתטית מהסרט. הדיסוננס הנוצר הוא כמעט מיידי, אך עלול לחמוק מעיניים לא רגישות.

2

הסיבה שנוצר דיסוננס עם העדות על העבודה המפרכת והניצול היא שהם נשארים מוסתרים מחוץ לסרט ולא רואים בו אותם. התמונות מעבודת החקלאות הן תמונות אילוסטרציה והן אסתטיות ואף פסטורליות, נעימות למראה במיוחד:

 3

באחד הקטעים, בעוד ברקע מושמעת עדות על הידחסות של 15-20 נשים ברכב ההסעה למקום העבודה ("לא היה מקום ברכב, הייתי מעוכה ונבוכה") התמונה מראה אישה נוסעת בנוחות ברכב פרטי וצופה דרך החלון על מראה הפחים הירוקים שהיא כמו מנותקת מהם. אין בסרט זכר ללכלוך, שמש קופחת, בוץ, זיעה או דמעות. אלמנטים כאלה מעולם לא צולמו.

4

המדכאים המתוארים בסרט הם חסרי שמות, ערטילאים,  "הממשלה", "החקלאים", ואולם התוצרת החקלאית הזו מגיעה לכל בית בישראל, עובדה ההופכת את כולנו לשותפים\ות לדיכוי. התעשייה הישראלית היהודית נתרמת מהניצול הזה ומשגשגת על יזע ודמעות של נשים ערביות אלה. למנוצלות יש פנים אבל המנצלים שקופים וכך אין הפניה של אצבע מאשימה. כאילו איש לא באמת אחראי למצב הזה. האחראי הישיר היחיד הוא "הראיס" שגם הוא גבר לא מוגדר, חסר פנים, מצולם רק מהגב או מרחק, הדבר היחיד שיודעים עליו הוא שהוא ערבי. המסר המשתמע הוא שהגבר הערבי, שצורת הצילום העל אנושית מקנה לו מימדים כמעט מיתיים הוא האחראי הבלעדי לדיכוי הנשים הערביות החיות תחת הכיבוש.

5

 הראיס

לעומת הגבר הערבי הערטילאי, מוזכר בסרט גבר יהודי בשמו, פעיל מעמותת מען בשם "דני" (פעילות נשים אינן מוזכרות). דני הוא היחיד מבין דמויות הסרט שזוכה להיות מזוהה בשם. בעוד הגבר הערבי מדכא נשים, מתנגד ליציאת האישה לעבודה, גוזל את כספה, ואילו הגבר הישראלי מיוצג כגואל, ולפיכך נאור ומתקדם. האופציה היחידה לגאולה לנשים אלה מצויה בידיים יהודיות וגבריות, עובדה שסביר שהיא נכונה, אך הסרט כמו נעדר ביקורת על כך.

 6

הסרט משמיט ומתעלם משאלות מהותיות: מדוע האופציה היחידה הניצבת בפני נשים רהוטות אלה היא לעבוד בחקלאות? אין דיון על היעדר ההשכלה וההזדמנויות, על האופן בו מיוצרת המצוקה שמובילה אותן מלכתחילה לעבודות נצלניות אלה.

הסרט מסתיים בקתרזיס בעייתי – עמותת מען מסייעת לנשים לקבל עבודה מסודרת עם תלוש וזכויות, בה לא מתעמרים בהן, לא גונבים את שכרן, עם מקום בהסעה ושכר חוקי של 144 ₪ ליום. הנשים מאושרות. מתוארות כאילו נגאלו. "צחקנו מרוב אושר". אחת מספרת כי את הצ'ק הראשון צילמה מרוב התרגשות ואחרת ששמרה אותו בביתה מספר ימים ואף ישבה והסתכלה עליו למרות שהיה חסר כסף בבית והיה צורך להפקידו. אחת לפחות מעידה שהיציאה לעבודה הפכה אותה נמרצת גם בעבודת הבית.

7

התוצאה הסופית המצטברת מכל הרשום לעיל בעייתית ביותר: מבלי להתכוון הסרט מחזק יחסי כוחות בעייתיים במקום לערער עליהם. הוא מוחה על הניצול אבל נותן חותמת הכשר ואידיאליזציה למצב בעייתי כאילו בכך נשלמו כל הדרישות. העובדה שעבור נשים אלה, עבודה מפרכת בחקלאות, בשכר של 144 ₪ ליום, היא פסגת כל השאיפות, משמרת אותן בתחתית הסולם החברתי ומייצרת מציאות שבה יהודים ויהודיות יישארו תמיד בעלי העוצמה. למרות כוונותיו הטובות, "תראו אותנו" הוא סרט שאינו ממלא את מטרתו, ומבחינת סגנונית הוא מזכיר יותר סרט תעמולה מאשר סרט שבא לחשוף אי צדק. תחושת "הסוף הטוב": של הסרט איננה מביישת סרטים הוליוודיים מהסוג השמרני ביותר והיא משתיקה את הבעיות הברורות שעוד נותרו.

 עד הפעם הבאה,

ע' קווירית

hilazone.jpg

מודעות פרסומת

תגובה אחת (+הוסף את שלך?)

  1. יוסףה מקיטון
    מאי 29, 2013 @ 07:02:19

    הי 🙂 כיף למצוא ולקרוא עוד טקסט ב-ע' קוירית!

    אני אוהבת את העיסוק בבלוג גם בנושאים שאינם במובהק להט"ביים, וזו בחירה מעולה בעיני לקחת סרט שלאום, מעמד ומגדר מצטלבים בו, דוקא מהצד של מי שנגד הגזענות והשוביניזם והניצול.

    החלק הראשון יצר אצלי קצת הרגשה של שיעור ערבית, כי הבנתי הרבה מהמילים שבדרך כלל קשה לי להבין (הערבית שבפי מאד מאד בסיסית, ואולי פחות מכך), ויכול להיות שזה חלק מהדידקטיות של הסרט בכלל ואולי גם הרהיטות שדיברת עליה של הנשים המרואיינות בו.

    בדרך כלל בריאיונות כאלה מקובל לכתוב את שם הדוברת בפינת המסך… החוסר של זה היה בולט מאד.

    אני מסכיםה לגבי הפסטורליה, ואיך שהיא חותרת שלא במתכוון תחת המסר של הסרט, אבל אצלי זה נתפס אחרת כי אני רגיל לחשוד בפסטורליה (בגלל הפעילות לזכויות בעלי-חיים והלמידה על הנכבה והאופן בו היא מוטמעת במרחב הציוני כ"נוף עתיק"). משק חקלאי הוא תמיד חשוד בעיני, ופסטורליה היא תמיד סימן למשהו רע שקורה. אז אצלי זה דוקא התקשר יופי עם ניצול.

    לגבי הנשים בביתן, לבושות בגדים יפים ומאופרות וכו' – לדעתי זה דוקא עוזר למסר של הסרט. זה יוצר את ההרגשה שגם כשאנחנו רואות באוטובוס מישהי שלא נראית מיוזעת ובוכיה או מלוכלכת וקרועת שמלה, עדיין מאד יכול להיות שקשה לה מאד והיא מנוצלת ועייפה, ומיטיבה להסתיר זאת. המראה המטופח דוקא מחזק את המסקנה שהניצול נפוץ, יותר ממה שרואות בפועל על הגוף/הבגדים של א/נשים.

    סאחה על עוד טקסט מענין, וגם על הפצת הסרטון, כיון שלא נתקלתי בו במקומות אחרים, וחשוב היה לי לראות אותו.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: